מתוך מגזין מבטח אור, גיליון מס' 6 (תשרי תשפ"ז, 2026) – המגזין של רשת בית אור ומבטח אור. לעמוד הגיליון ותוכן העניינים · לקריאת הגיליון המלא (PDF)
לקראת חגי תשרי וימי חשבון הנפש פנינו לעובדים הסוציאליים ברשת בית אור ומבטח אור, וביקשנו מהם לדבר על המושג "סליחה" מזווית קצת אחרת: על משפחות שזקוקות לשחרור מרגשות אשם, על דיירים שלומדים לחיות בשלום עם מציאות משתנה, ועל החסד הטמון בפשוט להיות שם.
משתתפים: שחר הלד זימרן, עו"ס "בית אור" ו"מבטח אור" כפר סבא · רזאן חמוד, עו"ס "בית אור" בת ים · יעקב אפריון, עו"ס "מבטח אור" גדרה.
האם אפשר "לסלוח" לגוף?
המעבר למחלקה סיעודית מלווה לרוב באובדן עצום של עצמאות. הגוף, ששירת את האדם נאמנה עשרות שנים, מתחיל לבגוד בו. האם אפשר לעזור לדייר "לסלוח" לגוף שלו על המגבלות החדשות?
"אני לא בטוחה שהמטרה היא שהוא יסלח לגוף שלו," מסבירה שחר. "הגוף באמת אכזב אותו. הוא כבר לא מאפשר לו ללכת, לאכול לבד או לעשות את הדברים שפעם הגדירו אותו. התפקיד שלנו הוא לא לבטל את הכאב הזה, אלא לעזור לו להבין שהוא הרבה יותר מהיכולות שאיבד. כשאנחנו מזכירים לו שהוא עדיין אבא, אמא, חבר – אדם עם היסטוריה, הומור וזיכרונות – הכעס על הגוף מפנה לפעמים מקום לחמלה עצמית."
רזאן מוסיפה כי הדרך להשלמה מתחילה קודם כול בלתת מקום לרגשות הקשים, מבלי למהר ולנסות לשכנע את הדייר לקבל את המצב: "חשוב לתת מקום לתסכול, לכעס ולעצב שלו. הרבה פעמים אני מנסה להתמקד יחד איתו במה שעדיין נמצא בשליטתו ובדברים שהוא עדיין מסוגל לעשות, גם אם הם קטנים. חשוב לי לשמור ככל האפשר על תחושת הבחירה שלו – לשאול אותו מה הוא רוצה, מה נעים לו ומה חשוב לו. ההשלמה אינה מגיעה ברגע אחד, אלא בהדרגה, כשהדייר מרגיש שלמרות שהגוף השתנה והעצמאות נפגעה, עדיין רואים אותו כאדם שלם."
"ההשלמה הזו אינה רגע חד-פעמי," מחדדת שחר. "יש דיירים שמגיעים מלאי התנגדות, ועם העלייה בתחושת הביטחון במחלקה ובצוות, הם מסכימים שמישהו יסייע להם. לא כי הם ויתרו, אלא כי הם מרגישים בטוחים מספיק להישען. אלו הרגעים שבהם רואים שהאדם כבר לא נלחם בכל כוחו במציאות, אלא מצליח לחיות בתוכה."
לשחרר את רגשות האשם של המשפחה
תקופת החגים מציפה לא פעם רגשות אשם כבדים אצל ילדים לבני הגיל השלישי. הכיסא הריק סביב שולחן החג בבית מנקר בלב, והשאלה "האם עשינו מספיק?" לא מרפה. איזו סליחה צריכים הילדים לבקש מעצמם?
"הם צריכים לסלוח לעצמם על כך שהם בני אדם," אומרת שחר בפשטות. "הרבה ילדים מרגישים שאם רק היו מתאמצים עוד קצת, ההורה היה נשאר בבית. אבל יש שלב שבו אהבה כבר לא מספיקה כדי לתת את הטיפול המקצועי שההורה זקוק לו. אני מזמינה אותם לשאול: 'האם עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי בנסיבות שהיו?'. ברוב המקרים, התשובה היא כן מוחלט."
רזאן פוגשת יום-יום בני משפחה שמתמודדים בדיוק עם המורכבות הזו. "אני מנסה להקשיב ולתת להם להבין שההחלטה להעביר את ההורה למסגרת סיעודית לא נובעת מוויתור או מנטישה, אלא דווקא מדאגה ואהבה," היא משתפת. "הסליחה שהם צריכים לתת לעצמם היא להבין שהם לא צריכים להיות מסוגלים לעשות הכול לבד. הם עדיין הילדים שלו, גם כשהטיפול היומיומי עובר לידיים מקצועיות. התפקיד שלהם אמנם משתנה, אבל האהבה והנוכחות שלהם נשארות. אהבה לא נמדדת בכתובת שבה האדם גר, אלא בדרך שבה ממשיכים להיות נוכחים בחייו."
לתווך חסד: הסליחה והגבולות של הצוות המטפל
גם עבור העובדים הסוציאליים והצוותים המטפלים, למושג הסליחה יש מקום של כבוד – והוא קשור ביכולת לקבל את מגבלות היכולת של המטפל עצמו.
"עבור העובד הסוציאלי, סליחה היא ההבנה שלא תמיד ניתן לשנות את המחלה, למנוע את ההידרדרות או לפתור כל קושי," משתף יעקב. "לעיתים אנו נדרשים לסלוח לעצמנו על מקרים שלא הסתיימו כפי שקיווינו, ולקבל את העובדה שיש מצבים שאין לנו שליטה עליהם. הסליחה העצמית הזו היא מה שמאפשר לנו להמשיך לפעול מתוך חמלה."
רזאן מתחברת בדיוק לנקודה הזו: "עבורי, סליחה בתפקיד הזה היא היכולת לקבל את הגבולות שלי. כעובדת סוציאלית יש מצבים שבהם הייתי רוצה לשנות את המציאות, להקל יותר או למצוא פתרון לכל קושי, אבל לא תמיד זה אפשרי. לפעמים הדבר המשמעותי ביותר שאני יכולה לעשות הוא פשוט להיות שם – להקשיב, להכיל, לתת מקום לכאב ולהחזיק יד. עם הזמן למדתי שגם נוכחות היא עשייה, ושלא כל מצב צריך או יכול להיפתר כדי שנוכל לתת לאדם תחושה שהוא לא לבד."
יעקב רואה בעובד הסוציאלי "מתווך של חסד", המתבטא דווקא בדברים הקטנים: "לשבת ליד אדם בודד, להקשיב לסיפור חיים, לתווך בין בני משפחה ולהרגיע פחד. הרי הבדידות היא פעמים רבות המחלה הקשה מכולן. אולי המשמעות העמוקה ביותר של סליחה היא להסכים להיות 'מספיק טוב' ולא מושלם. להבין שלא תמיד נוכל לרפא, אבל תמיד נוכל ללוות; שלא תמיד נוכל לשנות את הסוף, אבל תמיד נוכל להשפיע על הדרך שבה האדם ומשפחתו יחוו אותו – בכבוד, ברגישות ובחמלה."
בשורה התחתונה: ארבע מחשבות לקחת לחג
- הדייר הוא יותר מהיכולות שאיבד. להזכיר לו מי הוא – אבא, אמא, חבר, אדם עם היסטוריה – עוזר לכעס על הגוף לפנות מקום לחמלה עצמית.
- לתת מקום לרגשות הקשים, ולא למהר "לשכנע". ההשלמה מגיעה בהדרגה, כשהדייר מרגיש שרואים אותו כאדם שלם ושומרים על תחושת הבחירה שלו.
- המעבר לבית אבות סיעודי אינו נטישה. יש שלב שבו אהבה לבדה אינה מספיקה לטיפול מקצועי. השאלה הנכונה היא: "האם עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי בנסיבות שהיו?"
- אהבה לא נמדדת בכתובת. תפקיד הילדים משתנה, אבל הנוכחות שלהם בחיי ההורה נשארת – וזה מה שחשוב.
שאלות נפוצות
האם העברת הורה לבית אבות סיעודי היא נטישה?
לא. לדברי העובדים הסוציאליים ברשת, ההחלטה נובעת לרוב דווקא מדאגה ומאהבה – מההבנה שההורה זקוק לטיפול מקצועי סביב השעון שאהבה לבדה כבר אינה יכולה לספק. הילדים נשארים הילדים, גם כשהטיפול היומיומי עובר לידיים מקצועיות.
איך מתמודדים עם רגשות אשם אחרי המעבר?
שואלים בכנות: "האם עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי בנסיבות שהיו?" – וברוב המקרים התשובה היא כן. במקום למדוד את האהבה לפי הכתובת שבה ההורה גר, ממשיכים להיות נוכחים בחייו: ביקורים, שיחות, שותפות בהחלטות ובחגים.
מה תפקיד העובד הסוציאלי בבית אבות סיעודי?
העובד הסוציאלי מלווה את הדייר בתהליך ההסתגלות וההשלמה, מלווה את המשפחה ומשחרר אותה מרגשות אשם, מתווך בין בני המשפחה ובין הצוות, ופשוט "נמצא שם" – מקשיב, מכיל ומחזיק יד.
